יש בשיר הזה אשה, פריזאית!
כאלה הם, באים, נעלמים ומשאירים כתמים.
שני כפתורים, סירה באגם, ממתק, כובע וכדור פלא.
גבר קטן קומה, אך עם פטיש מעץ!
לי צר במיטה ולוחץ בשלפוחית.
ארבעים שנה ישנתי עם חיים במיטה. מי הוא? לא אוכל לומר.
מי שאין לו גם חיבה ילעס לו לחם עם ריבה.
ובחלון כבר השקיעה, יופי משתרך ביגיעה.
בקיטון הזונה על הלכות מוסר - מוכה חרטה שוחח.
בערב בא מנוף גדול מרים את הממותה.
את שונאת אותי, ואף אני אותך, וליותר מזה אין אנו מקווים.
ולסיום - אבנר בוק. לא אחזור עוד על כך.
חשבת שאכאב בגללך לנצח והנה מכאיבות אחרות.